ציפיות ציבוריות משרת המשפטים 

המערכות המרכזיות במשרד המשפטים הם מוסד היועץ המשפטי לממשלה, הפרקליטות ומערכת השפיטה. כוחם הרב נובע מעצמאותם והיותם בלתי תלויים בשר המשפטים ובממשלה.

 הציבור מצפה משר המשפטים לאפשר למערכות האלה למלא את תפקידן ללא הפרעות מצד הממשלה כאשר טיפול משפטי בענין מסוים אינו נוח לה. אבל במקביל לכך הציבור מצפה משר המשפטים להגן גם עליו מפני התנהלות שרירותית ובלתי ראויה של המערכות האלה. המכנה המשותף למערכות המשפטיות הוא שכוחן רב ואין עליהן בקורת פנימית או חיצונית שמבטיחה שהתנהלותן תהיה על פי אמות מידה מקובלות להתנהלות ארגונים ציבוריים בימינו. להוותו של הציבור יש הרבה ליקויים בהתנהלות הארגונים המשפטיים וחלק קטן מהציבור (קולני מאוד) מפריע לתיקונם בטענה שצריך לשמר את המצב הקיים כאילו הפגמים מקודשים, ועושה זאת תוך הטעית הציבור.

 ההטעייה הבולטת ביותר היא טענת השופטים שמערכת השפיטה מבוקרת על ידי נציבות תלונות הציבור על השופטים, ולכן המצב הקיים מספק. האמת היא שהנציב מוסמך על פי החוק לטפל רק בתלונות מזוהות על התנהלות השופט הבודד (בעיקר באולם בית המשפט אבל גם מחוץ לו). בפועל הבעיות המציקות ביותר לציבור הרחב כיום הן פיגורים במתן פסקי דין לאחר גמר דיונים ומשך זמן ארוך לקיום דיונים. בבעיות כאלה אין לנציב כל סמכות חוקית לדון, ולכן המצב הקיים אינו יכול לספק את הציבור. הציבור מצפה לפתרון לבעיות המציקות לו.

 כאשר מסתכלים מבחוץ על המערכות המשפטיות מגלים שהמערכות מאוישות באנשים טובים בדרך כלל, אבל המערכות מתנהלות ואינן מנוהלות, כי העומדים בראשם התמנו לתפקידם בלי התיחסות לכישורי הניהול שלהם והדרישה העיקרית מהם בשעת מינויים היתה יידע משפטי. רוב הליקויים המערכתיים הם בני שנים רבות והמערכות לא השכילו למצוא להם פתרון בכוחות עצמם.

*במערכת השפיטה קימת מנטרה שהעומד בראש חייב להיות שופט (למרות שידע משפטי מעמיק אינו תורם כלום לניהול ארגון של כ-2000 אנשים אם כי ידע משפטי כללי הוא חשוב). הנשיא נבחר על פי הוותק שלו בשיפוט ללא כל התיחסות לכישורי הניהול שלו. הנשיא בכלל מכהן רוב זמנו כשופט והתוצאה היא שהמערכת נשארת ללא מנהל של ממש (מתנהלת ולא מנוהלת). מנהל בתי המשפט אינו מנהל של ממש כי הסמכות להחלטות בעניני השופטים היא בידי הנשיא.

*ועדת שמגר לענין הדרישות מהיועץ המשפטי כללה רק משפטנים והתיחסה רק לדרישות הידע המשפטי מהיועץ. בסוגרים אפשר לומר שהיא אמרה בדוח כבדרך אגב שהיועץ צריך גם לנהל את הפרקליטות. כתוצאה מכך בועדה לאיתור מועמדים למשרה אין נציגים המסוגלים לשפוט את כשירות המועמדים לעמוד בראש ארגון (של קרוב ל-1000 אנשים) והיועץ נבחר בהתעלמות מהדרישה של כושר ניהול. בהעדר כישורי ניהול הוא משאיר את ניהול הפרקליטות לטיפולו של פרקליט המדינה.

* פרקליט המדינה נבחר לתפקידו ללא התיחסות של ועדת האיתור לכישורי הניהול שלו (טעות נגררת הנובעת מהסתמכות על דוח ועדת שמגר). הכשל בולט בייחוד אצל משה לדור המתנגד בתוקף לאפשר לציבור להתלונן על תפקוד הפרקליטות. עמדה כזאת חורגת מנורמות ההתנהלות של ארגונים ציבוריים בימינו. בנוסף לכך הצגת עמדה כזאת מדגימה כי מר משה לדור אינו מתאים להיות מנהל של שום ארגון ציבורי, כי הוא אינו מבין עקרונות בסיסיים של ניהול ארגון ציבורי:

אמנם מוסד תלונות הציבור משמש לרצות את הציבור (בנוסף לשמירה על החוק זאת מטרה מרכזית של שירות ציבורי), אבל בנוסף לכך משמש גם כאחד הכלים הבסיסיים של מנהל בניהול הארגון שהוא עומד בראשו. דרך תלונות הציבור המנהל יכול ללמוד על בעיות בתפקוד הארגון, ולדאוג לתקן אותם (חובתו הבסיסית כמנהל לדאוג לכך שהארגון יפעל כראוי, ולכן עליו לעודד גילוי ליקויים ולתקן אותם).

 במצב כזה אין פלא שיש ליקויים גדולים בתפקוד המערכות המשפטיות, ולכן הציבור מצפה משר המשפטים למצוא את הדרך לשפר את המצב.

 סביר להניח שהקורא של המאמר הזה אינו משפטן מומחה, ולכן אולי יאמר לעצמו שאינו בקי מספיק במשפטים כדי לחוות דעה בענין. לפיכך נגייס לעזרתו את ספרו "לחשוב מהר לחשוב לאט" של הפסיכולוג חתן פרס נובל הפרופ' דניאל כהנמן. בספר זה הוא מקדיש פרק לנושא של הסתכלות חיצונית על בעיה, ומדגים איך היא יכולה להביא לתובנה, שמי, שנמצא בפנים ודווקא מצוי בפרטים, אינו מסוגל להגיע אליה. ואם הקורא ישאל איך האנשים החכמים במערכות המשפטיות אינם רואים את הבעיה שהועלתה כאן נקבל גם לשאלה זו תשובה בספר הנזכר: "בני אנוש יכולים להיות עוורים לדבר המובן מאליו והם גם עוורים לעיוורון הזה שלהם".

 נביא כאן דוגמאות אחדות לכשלי התנהלות במערכות המשפט:

* בסיום כהונתו של הפרופ' ברק כנשיא בית המשפט העליון היו במערכת השפיטה פגורים במתן פסקי דין לאחר גמר דיונים של אפילו למעלה מעשר שנים באלפי תיקים. עם כל ידענותו המשפטית הוא לא התמודד עם הבעיה הזאת והשאיר זאת למי שאחריו. הבעיה כל כך חמורה שלא נפתרה עד היום.

בפרויקט הדגל של המערכת ? פיתוח מערכת מיחשוב לבתי המשפט נעשו בידי נשיאי בית המשפט העליון ומנהלי בתי המשפט שגיאות של מתחילים בניהול הפרויקט (המימצאים מפורטים בדוח מבקר המדינה 60ב), כאשר אחת השגיאות היתה אפילו חוסר התענינות במצב הפרויקט במשך תקופת זמן ארוכה.

כיום בחירת נשיא בית המשפט העליון היא פוליטית וההנמקה לכך היא שרצוי שקט תעשייתי להעברת מינוי כזה. עם כל הכבוד לאנשים המכובדים הבוחרים בנשיא זה נימוק עלוב מאוד למינוי כל כך חשוב. ובכלל כדאי ללמוד ממדינות שמתנהלות טוב ממדינת ישראל איך בוחרים נשיא לבית המשפט העליון.

* היועץ המשפטי לממשלה גורר רגלים בתיק הרפז כבר שלוש שנים למרות החשיבות לענין בטחון המדינה של בירור מהיר והצורך בניקוי אורוות, וזאת כאשר על פי דברי המשנה שלו כתב אישום קיים ומוכן.

בדוח מבקר המדינה משנת 2011 המבקר קובע שהיועץ המשפטי לא מוודא שהנחיותיו מתקימות בשטח ולפיכך מצביע עליו כעל מי שלא מתפקד נכון.

* הפרקליטות הכינה כתב אישום נגד שר החוץ אביגדור ליברמן ורק לאחר מכן הורתה על חקירה של המשתתפים בישיבה בה אושר המינוי של בן אריה ? מינוי שהוביל לכתב האישום.

הפרקליטות מקימת "מסלול עוקף חוק" עבור עובדי מדינה שסרחו ואפילו משלמת מכספי ציבור קנסות שהוטלו עליהם על ידי בית המשפט. פירוט רחב יותר לאמור כאן ניתן למצוא בקישור http://www.inn.co.il/News/News.aspx/195405.  בהתנהלות הזאת מתגלים שלושה כשלים עיקריים:

א. על פי חוק התקציב כסף מקופת הציבור אינו אמור לעבור לזכות אנשים פרטיים, ויש כאן לפחות מראית עין של עבירה על החוק על ידי הפרקליטות. הפרקליטות כמובן אינה חוששת מכך כי אין מישהו שמוסמך להעמיד אותה במקומה (והיועץ בכלל פסיבי).

ב. הפרקליטות מפרשת את החוק כאילו יש לעובדי ציבור הגנה מוחלטת מפני תביעות נזיקין וזאת בניגוד לחוק. הפרקליטות מנצלת את מעמדה כמוסמכת היחידה לייצג את המדינה בבית המשפט ובכך מונעת מבית המשפט לדון בענין פעם אחת ולתמיד ולפרש את החוק.

ג. הפרקליטות מזלזלת בבית המשפט ובשלטון החוק כאשר היא משלמת קנסות במקום אנשים עברינים שנקנסו אישית על ידי בית המשפט, ואשר בית המשפט קבע כי מעשיהם לא היו בתוקף תפקידם ועליהם לשאת באחריות אישית למעשיהם.

 מה אפשר וצריך לעשות לתיקון הליקויים במערכות המשפטיות?

ראשית שרת המשפטים צריכה בנוסף להגנה על מערכות המשפט מפני לחצים ממשלתיים גם להגן על הציבור מפני התנהלות בלתי תקינה של מערכות המשפט. חובה זאת קימת משום שלאחר הרבה שנים עולה שהמערכות האלה אינן מסוגלות לתקן את עצמן בכוחות עצמן והן צריכות עזרה מבחוץ לשם כך. על שרת המשפטים לספק את העזרה הזאת (בזמן כהונתה של הגב' בייניש הובאה חברת ייעוץ ארגוני לעזרת מערכת השפיטה אולם אין מסקנות ממאמץ זה אפילו לאחר מספר שנים). פסיביות של שרת המשפטים בענין תיקון ליקויים תביא לכך שייעשו נסיונות חקיקה מצד חברי כנסת שונים שאינם מוכנים להשלים עם ליקויים מתמשכים.

 להלן כמה אופציות הפתוחות בפני שרת המשפטים לשפר את המצב:

1. פניה למבקר המדינה שיבדוק ליקויי התנהלות במערכות המשפט עם דגש על בעיות התנהלות אצל ראשי המערכות האלה וימליץ המלצות לשיפור.

2. לדאוג לבקורת ממוסדת על המערכות המשפטיות (הרחבת סמכויות נציב תלונות הציבור על השופטים לבדוק גם ליקויי התנהלות מערכתית והקמת מוסד בקורת על הפרקליטות שיקבל גם תלונות מהציבור וגם יבצע בקורת ביזמתו).

3. לדאוג שמינויים בעתיד של ראשי מערכות המשפט ייעשו רק לאחר בחינת כישורי הניהול של המועמד (כולל נשיא בית המשפט העליון).

4. לשכור חברת ייעוץ שתביא מסקנות תוך זמן קצוב מה צריך לעשות כדי לתקן את הליקויים.

5. לא להתנגד באופן אוטומטי (דבר שיתייג אותה כשמרנית ולא כליברלית) אלא באופן עניני בלבד להצעות חוק שמועלות. באופן ספציפי. היום הציבור זכאי לקבל הצדקה שקופה ומפורשת מדוע נכון לשמר את זכות הווטו של השופטים בוועדה למינוי שופטים. במדינות שאנו רוצים להידמות אליהן אין לשופטים זכות כזאת. למרות שרוב התושבים בישראל הם ממוצא מזרחי אין לכך ביטוי בהרכב בית המשפט העליון בגלל זכות הווטו של השופטים על מינויים לבית המשפט העליון. הסינון אינו נעשה רק לגבי אנשים ממוצא מזרחי אלא לכל "מי שאינו כמונו" (לא תשכחנה כל כך מהר הפרשות של הפרופ גביזון והפרופ' נילי כהן).

6. להקים בקורת ציבורית ממוסדת חוץ ממשלתית בצורת מועצה ציבורית על כל אחת ממערכות המשפט בדומה למה שקיים בחוק נגיד בנק ישראל וגם בסנגוריה הציבורית (ראה בקישור http://www.articles.co.il/article/63380 ).

 יש לקוות ששרת המשפטים תכבד את רצון הציבור הרחב ותעשה משהו בענין ולא תסתפק באמירה "לא" לכל ניסיון של מישהו אחר להשפיע על שינוי. ירידת האימון במערכות האלה לאורך שנים אינה המצאה עיתונאית והיא משקפת רמת אי שביעות רצון הולכת וגוברת ממערכות המשפט (כי פשוט רמת הציפיות של הציבור עולה עם הזמן והנכונות להשלים עם כשלים יורדת).